Meguilah
Daf 16b
משנה: אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדוּשַּׁת שִׁילֹה.יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר וּקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר׃
Traduction
Entre l’autel de Silo et le Temple de Jérusalem, il y a cette différence qu’à Silo il est permis de consommer les saintetés secondaires et la 2e dîme en tout lieu d’où l’autel de Silo apparaît, tandis qu’à Jérusalem on a pour limite l’enceinte de la capitale. Dans l’un et l’autre, on mangera les saintetés supérieures au parvis intérieur. Ce qui est consacré par Silo devient libéré plus tard (à la destruction de cet autel); mais ce qui est sacré à Jérusalem n’est plus jamais libéré (après la destruction du Temple).
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין בין שילה לירושלים וכו':
בכל הרואה. בכל מקום אשר יכול לראות משם את שילה דאמר קרא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה. אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה:
קדושת שילה יש אחריה היתר. שלאחר שנחרב' שילה הותרו הבמות וכל ימי נוב וגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים ונאסרו הבמות ושוב אין להן היתר אף לאחר שחרבה:
הלכה: רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְייָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֨עַ֨ מִזְבֵּ֔חַ לַֽי֨י אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַר֭ עֵיבָֽל׃ אֵין לִי אֶלָּא הַר עֵיבָל. שִׁילוֹ מְנַיִין. וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד וַיַּֽעֲלֵה֧וּ עוֹלָ֛ה כָּלִי֖ל לַֽי֨י. אָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא. שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת הוּתְּרוּ בְשֵׂייוֹ שֶׁלְשְׁמוּאֵל. הוּא (ועירו) [וְעוֹרוֹ] וּמְחוּסָּר זְמַן וְלֵוִי הָיָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא. שֶׁבַע עֲבֵירוֹת הוּתְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁלְגִּדְעוֹן. אֲבָנִים פְּסוּלוֹת וַעֲצֵי אֲשֵׁירָה וּמוּקְצָה וְנֶעֱבַד וְלַיְלָה וְזָר וְאִיסּוּר בָּמָה. מָאן דְּבָעֵי ישְׁמְעִינָהּ טַבָּאוּת מִן הַהִיא דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. וּתְשׁוּבָתוֹ הָֽרָמָ֨תָה֨ כִּֽי שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן שָׁ֥ם מִזְבֵּחַ֭ לַֽי֨י׃ כָּתוּב וַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּח אֶת הַשּׁ֨וֹק וְהֶֽעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם ׀ לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וגו'. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר. שֻׁקָּא וְשׁוֹפָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שֻׁקָּא וְאַלְיָה. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. חֲזֶה וְשׁוֹק. דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. חֲזֶה וְשׁוֹק לַכֹּהֲנִים בְּבָמָה גְדוֹלָה וְלַבַּעֲלִים בְּבָמָה קְטַנָּה. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. עוֹר הָעוֹלָה לַכֹּהֲנִים בְּבָמָה גְדוֹלָה וְלַבַּעֲלִים בְּבָמָה קְטַנָּה. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה. תְּרוּמַת תּוֹדָה לַכֹּהֲנִים בְּבָמָה גְדוֹלָה וְלַבַּעֲלִים בְּבָמָה קְטַנָּה. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. הַלַּיְלָה מָהוּ שֵׁיְּהֵא כָשֵׁר בַּבָּמָה. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר. וְהָֽכְתִיב וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל פּוּצוּ בָעָ֡ם וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וגו'. וּכְתִיב וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חוֹטִאים לַֽיִהֹוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל עַל הַדָּ֑ם וגו'. הָא כֵיצַד. הַלַּיְלָה לַחוּלִין וְהַיּוֹם לַמּוּקְדָּשִׁין. כַּד שָׁמַע רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יָפֶה לִימְּדָנוּ רִבִּי לָֽעְזָר.
Traduction
R. Yohanan b. Marieh déduit la libération de ce qui a été consacré sur les autels provisoires d’après ce qui suit (87)Rabba à (Lv ch. 22.: du verset (Jos 8, 30), alors Josué érigea un autel à l’Eternel Dieu d’Israël sur le mont Ebal, on sait que c’est permis sur cette montagne; on le sait aussi pour Silo par déduction du verset suivant (1S 7, 9): Samuel prit un agneau de lait et fit consumer un holocauste entier à l’Eternel. Or, dit R. Aba b. Cahana, 3 défenses ont été levées pour cet agneau de Samuel: il n’était pas écorché, n’avait pas la limite de temps (moins de 8 jours), et il était offert par un lévite (Samuel n’étant pas cohen), sans qu’il soit question de l’emplacement (il faut donc supposer que l’autel provisoire était alors permis). Ceci ne prouve rien, observe R. Yossé, et il se peut que les autres autels étaient interdits, comme a déclaré R. Aba b. Cahana: 7 interdits ont été levés pour l’offrande de Gédéon, puisqu’il a employé des pierres impropres, du bois shd’Ashéra, un animal à destination spéciale (de la culture), ayant déjà servi aux champs (Jg 6, 25-26); il faisait nuit (ib.), le sacrificateur était étranger au sacerdoce, et l’autel était interdit. Celui qui voudra être bien renseigné adoptera les déductions faites par R. Samuel b. Nahman de ce verset (1S 7, 17): Puis il s’en retournait à Rama, où était sa maison, où il jugeait Israël et où il bâtit un autel à l’Eternel (cette construction d’autel à Rama prouve que c’était permis après la ruine de Silô). Il est dit aussi (1S 9, 24): le cuisinier avait levé une épaule avec ce qui était au-dessus, et il le mit devant Saül; selon R. Samuel b. Nahman (88)B., 'Avoda Zara 25a., c’était l’épaule avec la chair du haut; selon R. Yohanan, c’était la cuisse avec la queue (sise auprès); selon R. Eléazar, c’était la poitrine outre l’épaule (posée dessus), car, selon ce dernier (89)B., Zevahim 119b., la poitrine et l’épaule reviennent aux prêtres si le sacrifice est offert sur un autel général, et elles sont au propriétaire si l’offrande a lieu sur un autel privé. R. Zeira dit au nom de R. Eléazar: la peau d’un holocauste est aux prêtres s’il est offert sur l’autel général, et au propriétaire si l’offre a lieu sur un autel privé. R. Zeira dit au nom de R. Jérémie: le prélèvement sur les pains d’action de grâce revient aux prêtres s’ils sont offerts sur un autel général, et au propriétaire s’il s’est servi d’un autel privé. R. Yohanan demanda s’il est permis de sacrifier la nuit sur un autel privé? Certes non, répondit R. Eleazar, puisqu’il est écrit (ib. 14, 31): Saül dit: allez çà et là parmi le peuple, et dites-leur que chacun m’amène son taureau en cette nuit; et il est dit (ib. 33): On fit un apport à Saül en ces termes: Voici, le peuple pèche contre l’Eternel, mangeant la chair avec le sang; et il dit: vous avez commis des fautes, roulez en ce jour etc. Or, comment accorder ces deux termes, la nuit et le jour? C’est qu’à la nuit on égorgeait les animaux destinés au manger profane, et le jour les victimes consacrées. Lorsque R. Yohanan entendit cette déduction, il l’applaudit.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא. שמע לה להקשות מהא דלקמיה אהא דקתני אין בין שילה לירושלים וכו' אלמא דלענין איסור הבמות זה וזה שוין וכדתנן בהדיא בפ' בתרא דזבחים באו לשילה נאסרו הבמות והא אשכחן שהקריבו בבמה בימי שילה כדמסיק ואזיל:
אז יבנה יהושע וגו'. אין לי שהקריבו בבמה אלא בהר עיבל שילה מנין דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו' ואמר ר' אבא בר כהנא שלש עבירות הותרו וגו' הוא ועורו דכתיב כליל לה' בלא הפשט ונתוח ומחוסר זמן דכתיב טלה חלב ואם אחר ז' ימים היה מאי אשמעינן הכתוב בזה דכתיב טלה חלב אלא ללמד שמחוסר זמן היה ושמואל לוי היה ולא כהן ואם איתא דשעת איסור הבמה היתה למה לא מנה לה נמי להא:
אין מן הדא לית ש''מ כלום. דלעולם איסור הבמה הי' אלא דלא קחשיב כאן איסור המקום דהקרבה כי אם אותן שלש שהן בגוף הקרבן והמקריב תדע דהא אמר ר' אבא בר כהנא גופיה גבי פרו של גדעון שהיה גם כן בימי שילה שבע עבירות הותרו וכו' וקחשיב לה נמי איסור במה. אלא דמהני קראי ליכא למשמע מידי שאלו עבירות הותרו בהוראת שעה ופעמים חשיב לכולהו ופעמים לא קחשיב לכולהו:
מאן דבעי ישמיעינה טבאות. מי שרוצה ללמוד מן הכתוב בלימוד הטוב שאין להשיב עליו ילמוד מהאי דאמר ר' שמואל בר נחמן דכתיב גבי שמואל ותשובתו הרמתה ויבן שם מזבח לה' אלמא שהיה נוהג להקריב באותו המזבח ברמה וזה היה לאחר שחרבה שילה וכדכתיב קראי דלעיל מיניה ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וגו' ומדכתיב ויבן שם מזבח לה' ש''מ ולא מקודם דכל זמן שלא חרבה שילה היה נוהג איסור הבמות:
כתיב וירם הטבח וגו'. וזה היה בזמן שהבמות היו מותרות כדכתי' כי זבח היום לעם בבמה ודריש להאי קרא השוק והעליה מאי והעליה:
שקא ושופה. שופי הבשר שעל השוק:
חזק ושוק. והעליה הוא החזה שהיתה מונחת על השוק:
וישם לפני שאול. לכבדו דאמר ר' אלעזר וכו' לבעלים בבמה קטנה ולא היה צריך ליתנם לכהן:
התיב ר''א. תשובה דמהאי קרא נלמד דהלילה אינו כשר בבמה דהא כתיב גבי שאול ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה משמע שציוה לעשות זה ביום וכתיב בתריה ויאמר שאול פצו בעם וגו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם הא כיצד אלא הלילה לחולין והיום למוקדשין שהקריב וכדכתיב אבתריה ויבן שאול מזבח לה' אלמא שאין הלילה כשר בבמה. וכד שמע ר' יוחנן זה הוטב בעיניו ואמר יפה לימדנו ר' אלעזר:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. הַצִּיבּוּר אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא מַה שֶׁקָּבַע עָלָיו הַכָּתוּב. סָבַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. מִשֶּׁנִּקֵבַּע מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עוֹד לֹא פָסַק. מַה בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל אָמַר. פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. נִדְבַת הַצִּיבּוּר בֵּינֵיהוֹן. תַּנֵּי. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן אִשָּׁה. אִישׁ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה. תַּנֵּי. אַף הַנְּזִירוּת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן נְזִירוּת. נְזִירוּת חוֹבָה הִיא. תַּנֵּי. אַף הַנְּסָכִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. מָאן תַּנָּא נְסָכִים דְּלָא כְרִבִּי. דְּתַנֵּי. רִבִּי אוֹמֵר. אוֹמֵר אָנִי. אַף מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אֵין ניְסָכִים קְרֵיבִין אֶלָּא מִבִּפְנִים. מַה טַעַם. בַּקּוֹדֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָר֖ לַֽי֨י׃ אֵין כָּתוּב בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֶלָּא מִבִּפְנִים. מְנַיִין מִבַּחוּץ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מְנַיִין לַשּׁוֹחֵט לַפֶּסַח וּלְיָחִיד וּלְבָמַת יָחִיד וּלְבָמַת צִיבּוּר בַּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמָה שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֵׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבּוֹחַ אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַחַת. עָנוּשׁ כָּרֵת וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. בְּשׁוֹחֵט מִשֵּׁשּׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּשְׁעַת הֵיתֵר בָּמָה. וְלָמָּה הוּא אוֹמַר בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמָה. בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמָתוֹ. 16b וְלָמָּה לִי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. שֶׁלֹּא תֹאמַר. שְׁלָמִים הֵן וְהֵן כְּשֵׁירִין. וְעוֹד מִן הָדָא. יָכוֹל אִם שְׁחָטוֹ מִשֵּׁשּׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן יְהֵא כָשֵׁר. מָה אִית לָךְ מִשֵּׁשּׁ שָׁעוֹת (וּלְמַעֲלָן יְהֵא כָשֵׁר) [וּלְמַטָּן יְהֵא פָסוּל]. לֹא. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא אָֽמְרָה. שְׁלָמִים הַבָּאִין מַחְמַת פֶּסַח כְּשֵׁירִים בַּבָּמָה. עוֹלָה הַבָּאָה מַחְמַת אָשָׁם. עַל דַּעִתֵּיהּ דִּרִבִּי לָֽעְזָר מָהוּ שֶׁתְּהֵא כְשֵׁירָה בַבָּמָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא נִידָּר וְנִידָּב קָרֵב בַּבָּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִידָּר וְלֹא נִידָּב אֵינוֹ קָרֵב בָּבָּמָה׃
Traduction
On a enseigné au nom de R. Simon: le public ne peut offrir que ce qui est prescrit par le texte biblique; car R. Simon pense que toute prescription mosaïque ne sera plus jamais annulée. —Quelle différence pratique y a-t-il entre l’avis des sages et celui de R. Simon? —Il y en a une, dit R. Aba b. Mamal, pour l’offrande d’expiation en cas d’ignorance de doctrine (les sages le prescrivent à titre de sacrifice public; R. Simon dit de le suspendre, l’époque pour l’accomplir étant illimitée); selon R. Yossa, la différence est applicable aux vœux publics (qui n’ont pas non plus d’époque déterminée), On a enseigné, que les hommes comme les femmes peuvent offrir des sacrifices sur les autels provisoires; R. Yohanan en exclut les femmes, parce que le texte biblique (Lv 4) emploie le mot homme. On peut aussi y sacrifier, est-il dit (84)B., Zevahim 111a., les victimes dues par les naziréens à l’expiration de leur vœu; R. Yohanan l’interdit, car ces sacrifices, quoique particuliers, sont obligatoires (et l’on y admet seulement les offrandes volontaires des particuliers). On a enseigné que l’on peut aussi y répandre les libations dues. Cet avis, déclare R. Yossé b. R. Aboun, est opposé à l’avis de Rabbi, puisqu’il est dit: selon Rabbi, même à partir de l’entrée d’Israël en Palestine, les libations doivent être versées à l’intérieur seulement de l’autel (dans un autel grand, pourvu d’une cavité), en vertu de ce verset (Nb 28, 7): dans le sanctuaire, offre une libation de liqueur forte à l’Eternel. – On sait bien, par le verset précité (Dt 12, 8), qu’une défense négative s’oppose à la présentation de sacrifices publics sur un autel privé; mais d’où sait-on que c’est interdit aussi à l’extérieur? On le sait par ce qui suit: Celui qui égorge l’agneau pascal sur un autel privé lorsque l’autel provisoire est interdit est coupable de la transgression d’une défense, en vertu de ces mots (Dt 16, 5): tu ne pourras pas sacrifier l’agneau pascal à l’une de tes portes (particulières). Or, ne sait-on pas déjà qu’en un tel cas (d’un sacrifice offert au dehors), on est passible de la peine du retranchement? Pourquoi donc parler d’un simple interdit? Il s’agit seulement, dit R. Simon b. Lakish, de celui qui égorgerait l’agneau pascal sur un autel privé, à l’époque de leur autorisation, après midi; et comme il s’agit d’un sacrifice obligatoire, qui, vu l’heure est en dehors de son but officiel, la Loi le défend. Pourquoi alors l’enseignement précité parle-t-il d’un état interdit de l’autel? On veut dire seulement qu’à ce moment l’autel est interdit (Vu qu’avant midi l’autel isolé peut recevoir une offrande pacifique privée, et admettre l’agneau pascal à ce titre); et il est appelé ''en dehors de son but officiel'', pour que l’on ne suppose pas qu’à raison de l’heure, l’offrande est valable à titre de sacrifice pacifique (et il y aurait transgression de défense). On peut encore conclure à l’invalidité, d’après ce qui suit, en cas d’égorgement après midi: il est vrai qu’un tel sacrifice offert avant midi est valable, mais seulement en dehors du but pascal. Cela prouve, ajoute R. Yossé, que si des sacrifices pacifiques sont issus d’une permutation de l’agneau pascal, ils sont valables, même offerts sur un autel de ce genre. Un holocauste ayant pour origine un sacrifice de péché sera-t-il valable, selon R. Eléazar, sur un tel autel? On peut le savoir par la fin de la Mishna: En règle générale, tout ce qui est dû par vœu ou par engagement est offert même sur un petit autel, non d’autres sacrifices qui ne sont pas dans ces conditions (et le sacrifice en question ne sera pas admis).
Pnei Moshe non traduit
תני בשם ר''ש וכו'. בתוספתא שם אלא דכתב התם רבי יהודה אומר אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר אלא במה שקבוע לו מה''ת בלבד. וט''ס הוא וצ''ל ר''ש אומר וכן מוכרח שם דגריס אח''כ וכן היה ר''ש אומר השוחט את הפסח על היחיד וכו' ע''ש:
סבר ר''ש משנקבע מה שבכתוב עוד לא פסק. כך הוא האמת בזה ולפני המעתיקים או המדפיסים היה כתוב ראשי תיבות מה שבכתוב או מה שבתורה מ''ש וטעו והדפיסו מעשר שני והרבה מצוי בהאי תלמודא מהטעיות כאלה אשר לא שלטה בו יד המגיהים מהיודעים בתורה. וכלומר משנקבע החובות בכתוב שיש עליה זמן כגון תמידין ומוספין שוב לא פסק מלהקריב באהל מועד אלא כגון אלו ולאפוקי מחובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור וכיוצא שאינן באין אלא על החטא אפי' באהל מועד לא היו קריבין וכדמפרש ואזיל מה ביניהון וכו':
ר' יוסה אומר נדבת הצבור ביניהון. אם צבור הביאו קרבן נדבה כענין שכתוב בד''ה אחר שהתנדבו לעבודת בית אלהים ויזבחו זבחים לה' וגו' דכיוצא בזה אינו קרב באהל מועד שבמדבר לר''ש אבל פר העלם דבר וכיוצא בו הוקבעו גם הן בהכתוב וקריבין הן:
תני אחד האיש ואחד האשה. שוין להקריב בבמה וכך שנוי בתוספתא דזבחים שם איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו:
לית כאן אשה. סמי מכאן אשה שאינה כשירה להקריב בבמה דאיש כתיב בפרשה איש כל הישר בעיניו:
תני אף הנזירות. אזה הכלל דמתני' קאי דקתני כל הנידר ונידב קרב בבמה ותני בברייתא אף נדר הנזירות בכלל הוא וקרב בבמה:
לית כאן נזירות. דמשנדר בנזיר קרבן נזירות חובה היא עליו ואינו קרב בבמה:
תני אף הנסכים. קרבין בבמה ובתוספתא דזבחים שם פלוגתא דתנאי הוא דגריס במת יחיד אין נסכים דברי ר''מ וחכמים אומרים טעונה נסכים:
דלא כרבי דתני רבי אומר וכו' אלא מבפנים. באהל מועד ולא בבמה:
הסך נסך שכר לה'. לפני ה' באהל מועד:
אין כתיב בל''ת אלא מבפנים. מילתא באנפי נפשה היא ועל שחוטי חוץ קאי אין כתיב בל''ת כדדרשינן על האזהרה בשחוטי חוץ מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וזה על הקדשים שהוקדשו להביאן מבפנים:
מניין מבחוץ. שהוקדשו להביאן מבחוץ על הבמה והוא בשעת איסור הבמות מנין שהוא בל''ת:
נשמעינה מן הדא. דתני בברייתא מנין לשוחט לפסח וליחיד וכו' בין ליחיד ולבמת יחיד ובין לבמת צבור בשעת איסור הבמות כגון משבאו לירושלים שנאסר הכל להקריב חוץ מאל פתח אהל מועד ת''ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
ענוש כרת ואת אמר הכין. בתמיה והלא בלאו הכי למדנו שענוש. כרת הוא כעל שאר שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו ואזהרת ל''ת למדנו מהשמר לך וגו' והאי דרשה למאי איצטריך:
רשב''ל אמר. להכי איצטריך כגון בשוחט את הפסח בשש שעות ולמעלן שהוא זמן שחיטת הפסח ושחטו שלא לשמו ובשעת היתר הבמה ולמה הוא אומר בשעת איסור במה בשעת איסור במתו כלומר בשעת איסורו של הפסח בבמה שאין הפסח קרב בבמה קטנה אבל הוא שעת היתר הבמה לשאר זבחים:
ולמה לי שלא לשמו. דקאמר הרי אף לשמו איצטריך לרבות את הפסח ששחטו בבמה קטנה שהוא בל''ת ומשני לרבותא קאמר שלא לשמו שלא תאמר הא קי''ל פסח שלא לשמו שלמים הוא וא''כ הן כשרין שהרי הוא שעת היתר הבמה לכל שאר הזבחים קמ''ל דאפ''ה הואיל ושם פסח עליו בתחלה יאסור בבמה קטנה הרי הוא בכלל נא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
ועוד מן הדא. ברייתא למדין נמי דפסח שלא לשמו בזמנו פסול הוא דתנינן יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר והיינו בשחטו שלא לשמו דאלו לשמו זמנו הוא ומיהת שמעינן דבזמנו שלא לשמו פסול הוא:
מה אית לך וכו'. כלומר דמתמה הש''ס ומה אית לך למידק מהאי ברייתא דקאמר משש שעות ולמעלה יהא כשר וא''כ וכי דייקית מהא נמי דאם שחטו משש שעות ולמטן והיינו קודם שש שעות יהא פסול בתמיה וכי לא בשלא לשמו עסקינן ובשלא לזמנו ושלא לשמו ודאי כשר הוא אלא מהאי ברייתא לא תידוק מינה כלום:
הדר אמרה שלמים הבאין מחמת פסח. וכגון ששחטו שלא לשמו קודם חצות דשלמים הוא ובאין מחמת פסח הן כשרין להקריב בבמה בשעת היתר הבמות דאע''ג דהפסח עצמו אסור להקריבו בבמה מ''מ שלמים הבאין מחמתו כשרין הן בבמה דהא בפשיטות קאמר דאם שחטו שלא לשמו משש שעות ולמטן כשר הוא משום דשלמים הן וה''ה בכל שלמים הבאין מחמת פסח כגון עבר זמנו או שעברה שנתו דשלמים הוא וכשרין להקריבן בבמה ולא אמרינן דהואיל ומחמת פסח אתיין כפסח דמו וגם לענין איסור במה וכדאמרן:
עולה הבאה מחמת אשם. כגון תמורת אשם וכדתנינן בפ''ג דתמורה תמורת אשם ולד תמורתה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והרי הן קרבין עולה כדין הנדבה וזהו כהת''ק דהתם ור''א קאמר שם יביא בדמיהן עולות ומפרש שם והלא אף נדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכים משלו וכו' שמעינן מיהת דלרבי אליעזר חובה קרי לה והשתא על דעתיה דר' אליעזר מהו שתהא כשירה בבמה מי אמרינן הואיל דמחמת חובה היא באה וזהו אשם שאין בא בנדבה ותו הא רבי אליעזר קרי לה חובה אף שהיא עכשיו עולה וא''כ אינה קריבה בבמה או דילמא הא השתא מיהת שם עולה עלה וכיון דאשכחן דעולה קרב בבמה היא נמי קריבה בבמה:
נשמעינה. לזה מן הדא דקתני במחני' לישנא יתירא זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה והא תו למה לי דהא קתני כל שהוא נידר ונידב הוא שקרב בבמה אלא הא קמ''ל וכל שאינו לא נידר ולא נידב בעצמו אלא בא מחמת החובה וכגון הא דאמרן ג''כ אינו קרב בבמה כמו שאר חובות שאינן קרבין בבמה:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. אֵין הַבָּמָה נִיתֶּרֶת אֶלָּא בְּנָבִיא. מַה טַעַם. הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן תַּֽעֲלֶה֖ עוֹלוֹתֶיךָ בְּכָל מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ כִּ֣י אִם בַּמָּק֞וֹם וגו'. וְאֵלִיָּהוּ מַקְרִיב בִּשְׁעַת אִיסּוּר הָבָּמוֹת. אָמַר רִבִּי שִׂמְלַאי. דִּבִּירָא אָמַר לֵיהּ. וּבִדְבָרְךָ֣ עָשִׂ֔יתִי. וּבִדִיבּוּרְךָ עָשִׂיתִי.
Traduction
R. Yossé b. Hanina dit (85)Midrash à (Ps ch. 24.: la défense de sacrifier des victimes sur les autels (lors de l’interdit) n’a pu être levée que par ordre prophétique, selon ces mots (Dt 12, 13): garde-toi de consumer tes holocaustes dans toute place que tu verras, mais seulement là, etc. Comment se fait-il qu’elle ait offert sur son autel lors de l’interdit? C’est que, dit R. Samlaï Debir, il a exécuté l’ordre qui lui a été adressé, en ces termes (1R 18, 36): j’ai suivi ta parole (86)J., (Taanit 2, 8), ci-dessus, p. 159 (lire 18)..
Pnei Moshe non traduit
ואליהו. היאך היה מקריב בהמזבח אשר בנה בשעת איסור הבמות:
דיבורא אמר ליה. מפי הדבור נאמר לו לעשות כדכתיב ובדברך וגו' ובדיבורך עשיתי זאת. והובא זה לעיל בפ''ב דתענית בהלכה ג':
Meguilah
Daf 17a
17a רִבִּי פִינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי אֵילָעִאי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. וַ֭יִּטּשׁ מִשְׁכַּ֣ן שִׁילֹה. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵֽית יי֨ שִׁלֹה. הָא כֵיצַד. בַּיִת שֶׁלְאֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִעוֹת מִלְּמַעֲלָן. וְהִיא הָֽיְתָה מְנוּחָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וּבִלְבַד עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּבִנְיַין הַבַּיִת. וְהָא תַנֵּי. כְּשֵׁם שֶׁהָיָה אוֹהֶל מוֹעֵד נָטוּי כָּךְ אוֹהֶל שֶׁבְּשִׁילֹה נָטּוּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָי֭ו וַֽאֲדָנָיו וְעַמּוּדָיו׃ וְהָיוֹ הַקְּרָסִים נִרְאִין מִתּוֹכוֹ כְּכוֹבָבִים בָּרָקִיעַ.
Traduction
– R. Eleazar ou R. Pinhas dit au nom de R. Yossa b. R. Ilaï: d’une part il est écrit (Ps 78, 60): il abandonna la ''demeure'' de Silo, et d’autre part (1S 1, 24): elle l’amena à la ''maisons'' de Silo; cette divergence d’appellations tient à ce que l’on nomme maison la construction (de Silo) en pierres, sise sur le sol; et l’on nomme demeure l’ensemble de rideaux situé sur le toit, constituant un lieu de repos. Toutefois, ajoute R. Zeira, la construction du bas n’avait pas plus de dix palmes. Mais puisqu’à l’instar de la situation des rideaux à la tente d’assignation (mosaïque), ceux de l’autel de Silo étaient tendus de même, comment donc expliquer la situation du contenu de l’un et l’autre enclos si la construction n’avait que 10 palmes de hauteur? C’est que, dit R. Yossé b. R. Aboun, ses crochets, ses ais, ses barres, ses piliers, ses soubassements (Ex 39, 33), étaient placés au-dessus de l’espace de 10 palmes occupé par la base; si bien qu’à Silo ces ustensiles paraissaient élevés comme des étoiles au ciel (90)Rabba sur (Ex ch. 35..
Pnei Moshe non traduit
כתוב אחד אומר ויטש משכן שילה. ולא קראו בית וכתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה:
ויריעות מלמעלן. לגג:
והיא היתה מנוחה. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומנוחה זו שילה שכשבאו לשילה לא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר:
ובלבד עשרה טפחים. שמלמטה היה בבנין הבית:
כך אהל שבשילה נטוי. משמע שלא היה בנין כלל וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא קאי אלא על קרסיו וכו' כמו שהיה באהל מועד:
רִבִּי חִייָה רַבָּה אָמַר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי. אֲנִי שָׁמַעְתִּי מֵאָבִיךָ שֶׁכָּל חוּפּוֹת [שֶׁהָיוּ] לָא הָיוּ אֶלָּא בְחֶלְקוֹ שֶׁלְבִּנְיָמִין. מַה טַעֲמָא. וּבֵ֥ין כְּתֵפָי֭ו שָׁכֵֽן׃ וְהָא כְתִיב וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר. וַ֭יִּבְחַר בְּשֵׁבֶט יְהוּדָ֑ה. וְכִי בִיהוּדָה בָחַר. אֶלָּא בְחִירָה וּבְחִירָה. מַה בְחִירָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן בִּנְיָמִן בִּכְלָל. אַף בְחִירָה שֶׁנֶּאֶמְרָה כָאן בִּנְיָמִן בִּכְלָל. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וּרְצ֥וֹן שֹֽׁכְנִי֭ סְנֶ֑ה. קֳדָשִׁים הַמְרַצִּין נֶאֱכָלִין בְּחֶלְקוֹ שֶׁלְיוֹסֵף. אָמַר רִבִּי אֶבְדַּוּמָא דְּצִיפּוֹרִין. כְּרֹאשׁ תּוֹר הָיָה נִכְנַס מִתּוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁלְיוֹסֵף לְתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁלְבִּנְיָמִן וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ נָתוּן עָלָיו. מַה טַעַם. וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מִזְרָ֖חָה תַּֽאֲנַ֣ת שִׁלֹ֑ה. עַד אַיסִכּוּפִּיָּה דְּשִׁילֹה. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וּרְצ֥וֹן שֹֽׁכְנִי֭ סְנֶ֑ה. שֶׁשָּׁרַת שְׁכִינָה בְּסַנְאָיו שְׁלְיוֹסֵף.
Traduction
R. Hiya le grand dit à R. Simon b. Rabbi: j’ai entendu dire par ton père que les divers emplacements choisis comme résidence divine se trouvaient tous dans la division territoriale de Benjamin, selon ces mots (Dt 33, 12): il réside entre ses épaules. -Mais n'est-il pas dit (Ps 78, 67): Il dédaigna la tente de Joseph et ne choisit point la tribu d’Ephraïm? —Il est dit aussi, fut-il répondu, qu’il choisit la tribu de Juda (ib. 68); or, cela ne veut pas dire que ce choix fut exclusif, puisqu’il est notoire que d’autres fois, p. ex. à Silo, on était dans le territoire de Benjamin; il faut donc comparer entre eux les termes du choix, et supposer que, dans l’un et l’autre cas, Benjamin est compris. R. Yona ou R. Abahou, au nom de R. Jossé b. Hanina, explique les mots ''la bienveillance de celui qui apparut dans un buisson'' (Dt 33, 16); ce sont les saintetés agréées, que l’on consomme dans le territoire de Joseph; R. Abdoma de Sephoris dit: une bande de terre du sol de Joseph pénétrait, comme le sommet d’un triangle, sur le territoire de Benjamin; sur ce prolongement fut placé l’autel de Silo, comme il est dit (Jos 16, 16): la limite tournait à l’est, vers Taanath Silô, jusqu’aux seuils de Silô. R. Yona ou R. Abahou au nom de R. Yossé b. Hanina explique ainsi l’expression la bienveillance de celui qui a résidé au buisson: la Providence a résidé dans les buissons de Joseph (sur une bande limitrophe appartenant à Juda).
Pnei Moshe non traduit
שכל חופות. חפיפות מלשון המקרא חופף עליו כל היום כלומר המקומות ששרתה השכינה לא היו אלא בתוך חלקו של בנימין שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:
והכתיב וימאס באהל יוסף. וזה שילה:
ויבחר בשבט יהודה. תירוצא הוא והכתיב נמי ויבחר בשבט יהודה וכי ביהודה בחר והלא בית עולמים בחלקו של בנימין היה אלא גמר בחירה בחירה מה בחירה שנאמר להלן אל בית הבחירה בנימין בכלל וכו' וכדלקמן:
נאכלין בחלקו של יוסף. שקרוי סנה על שם שהיה שנאוי מאחיו וכדקאמר ר' אבודמא מצפירי רצועה כמין ראש תור היה נכנס וכו':
תאנת שילה. גבי גבולים כתיב ביהושע עד אסקופיה דשילה עד הרצועה כמין אסקופה היוצאת משילה שהיא בחלקו של יוסף:
ששרת שכינה בסנאיו של יוסף. שרצועה מחלקו של יהידה היתה גם כן יוצאה ונכנס בחלקו של. בנימין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source